סטמפורד ברידג'סטמפורד ברידג' - אצטדיון כדורגל שבפולהאם שברובע הארסמית' ופולהאם שבלונדון, מגרשה הביתי של צ'לסי.
האצטדיון מכיל כ - 42,055 מקומות ישיבה.האצטדיון הינו שלישי בגודלו בלונדון אחרי אצטדיון האמיריות של ארסנל
והאצטדיון הלאומי של נבחרת אנגליה- וומבלי.
בתחילה תוכנן האצטדיון להכיל 100,000 מקומות שיהפכו אותו לאצטדיון השני הכי גדול ובקומו נבנה וומבלי.
יציעים- יציע מת'יו הארדינג, תכולה: 10,884.
- היציע המזרחי, תכולה: 13,432
- יציע אומברו, תכולה: 6,814
- היציע המערבי, תכולה: 10,925
- בסך הכל, 42,055 מקומות ישיבה
הסטוריהצ'לסי היא הקבוצה היחידה ששיחקה באצטדיון אחד, הסטמפורד ברידג'. הסטמפורד ברידג' נפתח ב-1877 כבית לקבוצת האתלטיקה של לונדון, והיה רק בשביל המטרה הזאת. ב-1904 האחים גאס וג'וסף מירס קנו את האצטדיון במטרה שהאצטדיון יארח משחקי כדורגל. האצטדיון הוצע לפולהאם אבל הם סירבו. החים מירס חשבו למכור את האצטדיון לחברת רכבות. האדריכל ארצ'יבלד לייטץ' שעיצב את האצטדיונים האייברוקס , הסלטיק פארק והאמפדן פארק הושכר במטרה לבנות את האצטדיון.
אצטדיון הסטמפורד ברידג' עוצב כמו קערה, והיה בעל תכולה של 100 אלף צופים. בשנות השלושים נבנתה מדרגה בצד הדרומי של האצטדיון וגג שכיסה חמישית מהיציע.
בסופו של דבר זה נודע בשם "Shed End", הבית של אוהדי צ'לסי הכי נאמנים וקולניים, בעיקר בשנות ה60, ה70 וה80.
במהלך שנות ה-60 וה-70, צ'לסי תיכננה לבנות אצטדיון בעל 50 אלף מקומות ישיבה. העבודה החלה ביציע המזרחי בתחילת שנות ה- 70 אך העלויות הגבוהות שכמעט גרמו לצ'לסי לפשוט את הרגל הובילו להפסקת העבודות ולמכירת הבעלות על השטח. אחרי מאבק משפטי ארוך, רק באמצע שנות ה - 90.
העתיד של האצטדיון היה מובטח והעבודות התחדשו. החלקים הצפוניים, המערביים והדרומיים הפכו למקומות ישיבה והובאו יותר קרוב למגרש.
הבעלות על הסטמפורד ברידג' ועל זכויות השם צ'לסי שייכות לארגון ה-"Chelsea Pitch Owners" שבו האוהדים מחזיקים במניות. ה-CPO נוצר כדי שהאצטדיון לא ימכר בשנית. משמעות הדבר היא שלא ניתן להעביר את הקבוצה למקום אחר ולהמשיך להשתמש בשם Chelsea FC.
